* ההיסטוריה של מגבלות התנועה

כוריאוגרפיה וביצוע: חי כהן
דרמטורגיה: יעל ונציה
עיצוב תאורה: אלון פורת
עיצוב תלבושות: רוזי כנען
עיצוב סאונד: איילה שמיר 
הפקה וניהול הצגה: מיכל גולדפילד-שדות

המופע נוצר במסגרת עמותת C5 מחול נכות
 

 

כיצד התפתחה התנועה החיצונית של האדם?
כלומר כיצד התפתח השימוש של האדם באפשרות נוספת מלבד גופו כדי לנוע בעצמו. 

החמור והסוס היו החיות הראשונות שבויתו לשם רכיבה - 4000 לפנה״ס. שימוש במרכבה נמשכת על ידי שוורים - 3100 לפנה״ס. מרכבה לשימוש מלחמתי - 2700 לפנה״ס. 
מכונית - 1885. 
אופניים - 1818.
כיסא גלגלים - תיעוד ראשון על גבי לוח אבן, סין, 525, דגם בסיסי. 
ציור של המלך פיליפ השני מספרד, 1595, כיסא עם 4 גלגלים שווים. 
כיסא בהנעה עצמית, דוושות על הגלגל הקידמי, 1655. 
כיסא של שני גלגלים גדולים מאחור וגלגל אחד קטן מלפנים, 1783, באת׳, אנגליה. 
ידיות דחיפה אחוריות, 1869.
חישוקים לדחיפה עצמית, 1881.
כיסא גלגלים ממונע, 1916.
כיסא גלגלים מתקפל, קל משקל, ייצור תעשייתי - 1933.

 

​

​* הבלים

כוריאוגרפיה וטקסט: נטע פלג גינזבורג
ביצוע: לינור עונה, נטע פלג גינזבורג
מוזיקה מקורית חיה: עידו בן אלי
*מה עושות הרכבות / חוה אלברשטיין

 

יומן מלחמה ונחמה נשי בין האישי לאנושי לממשי. פרפורמנס-מחול-מילים בידיים שלובות לשתי רקדניות ומוזיקאי.

***

אנחנו תמיד בדרך.
אתמול בטרמפ בלילה אמר לי הנהג: משמעות החיים היא חיים.
אני לא מחפשת אותה.
איך אפשר בכלל להמשיך לנוע. 
נחוצה תמצית של רוך יציב, תבנית ביטחון בסיסית להקריס אליה את המבנה.
אז אני משלבת ידיים, הגוף מאפשר את זה: קהות וחוסר אונים מול חיבור ומשען.
אני לא רוצה כאב. אני רוצה כיסופים – געגועים לעתיד נעים.
לתת להכל להתקיים באותו המרחב.
המילה הכי חשובה בעברית:
להכיל.
 
[יומן, נוב' 2023]

 

​​

​* תראי לי רגע פלאי, גם אם זה רק בהבזק

כוריאוגרפיה וקונספט בימתי: דנה נעים חפוטה 

רקדניות: עפרי שקד, דנה נעים חפוטה 

הפקה: עירית אילת 

תמיכה מטעם קרן רבינוביץ' ועיריית תל אביב לצד תמיכה המגית מטעם משרד התרבות

 

קווינטט לשתי רקדניות ולשלושה מסכים אשר חוקר את חוסר הרציפות של חווית הקיום, חוסר רציפות אשר בא לידי ביטוי בהבזקים גופניים וטכנולוגיים ובקטיעתם: חווית הקיום כהפרעה בלתי נגמרת. לאורך היצירה הרקדניות מנסות לשהות  בתוך ההבזק הגופני, השפתי או הטכנולוגי, אך היעלמותו הזריזה מחבלת במאמציהן. היא יוצרת שפה בימתית וגופנית של  היעלמות אשר חוגגת את הכישלון, את חוסר השהות וחוסר האחיזה הפיזיים והמנטליים.​​​

​

​